קיבוץ
תמיד ידעת שהגיע יום שישי
המדרכות מתבהרות
השמים מצטלצלים כחולים
מבעד לחלון הזכוכית הגדול של חדר האוכל
מבצבצות מפות צחורות שהלבישו התורנים את השולחנות
ומעל הכל,
עננת ריח תבשילים חמים שעולה מן המטבח.
ביום שישי בצהריים מתרחצים, חופפים את הראש.
ובשעת אחר הצהריים, הינומה ירדה מן השמיים.
ומלבושים חגיגיים שקופלו בקפידה נפרשו מן הארון, מלווים בשפריץ בושם, מרוחים מיני פודרה, שפתונים, עונדים קישוטי צמידים ושרשראות
עד שהגיעה שעה שבע בדיוק וניתן האות, לנשף היו מהלכות משפחות משפחות, על שבילים, בין מדשאות, לטקס ארוחה ערבית, לראות ולהראות, להיות ביחד.
תוך כדי צעידה מבט ימינה על לוח המודעות לראות שהם מעודכנים. נכנסים בדלת הזכוכית הכבדה, נעמדים בתור לקחת מגש, אחריו תנוח צלחת ולאחריה סכום מהקופסאות.
העומדים בתור יזכו להיבחן מלמטה למעלה במבטם של היושבים זה מכבר.
אחר כך יתיישבו ויפעילו עיניי רדאר, מי מחברם הגיע ולמי יש אורחים, ואיפה יושב אהובם שיצא לַשַּׁבָּת, אולי יִפְגְּשׁוּ מבטם מבעד לשולחנות של אחרים.
ומרק עוף צח שוקט בזהבו בתוך קערית חרסינה לבנה, מקושט כוכבי שקדים מלאי תקווה, מחזיר את תאורת הניאון הלבנה כהילה אל פני הסועדים, לאחריו יושבת בצלחת פולקה מתגרה, שזופה וחושפת, מבקשת נשיכה ואורז רך צחור בצד, כנוע ומנחם,
וכולם מדברים וצוחקים בנחת, שולחים עוד מבט לשולחן אחר, בולעים כל דקה לפני שייגמר
וירוקנו מגשיהם במכונה ואחר כך יפסעו בלאט בחושך לביתם השקט בקצה השכונה לצפות בחדשות של תשע
ורק ברי המזל, יצאו שוב בלילה אביבי לחפש מבטים
זיכרון ילדות 14/09/2017
ארבע וחצי. מבית הילדים ילכו עוד מעט כולם לבקר את ההורים. הבית יתרוקן מהקולות, אלו יתפזרו להם בשמי אחר הצהריים הנעימים, בדשאים, במדרכות, יתערבבו בנביחות.
את המסדרונות והחדרים תצבע שמש נמוכה בצבעי כתום סגול שלוים.
אני ישנה בחדר עם ענת, שני ואילת.
ארבע מיטות בכל פינה, ארבע מדפים. ארבעה חלונות ארוכים על קיר אחד, וילונות פסים אדומים.
לענת יש על המדף בובות מצרפת הרחוקה.
אני עומדת ומביטה בהן.
והנה הבובות לצדי על כיסוי המיטה.
זו עם השמלה הכחולה המנופחת, בקישוטי מלמלה לבנה, עם הפנים הרציניות אך נעימות ומשקפיים, היא המורה. וזו הנערה... שלג בחוץ לכן נשארו ללמוד בבית. כך אני מפליגה
לחיים אחרים ואז לפתע נזכרת,
מתחיל להחשיך.
צריך לבקר את ההורים.
בעדינות מחזירה את הבובות
למדף של ענת.
בקרוב אשתה שוקו בכוס לבנה עם תנשמת.
התל
אמא אהבתך השנייה שוכנת
קצת מעבר לכביש ולגדר
רכס אדמה שותק ברעם
רובץ מרגלותייך 'התל'
בטנו שכבות שכבות של סיפורים
עורו קשקשי חרסים
שערותיו אדמומית כלניות
אמא בואי נצא לראות
את פניו המשתנים
גומה
הייתי ילדה, כשהורי שתלו את עץ ה'אלה' הקרוי על שמי, אחרי עצי האשל והתמר. אלו היו כבר בוגרים. לאשל היה ענף אחד עבה למדי בגובה שלי מעל האדמה, אהבתי לשבת עליו ולבהות, להרגיש כמו חתול גדול שעלה למנוחת הצהריים, או כמו ציפור, עטופה ברוח, נסתרת, מביטה לשמיים. לפעמים הייתי עולה עם יומן או מחברת, כותבת מחשבות. האלה גדל לאט, הוא נראה חלש לעומת האשל והתמר, ורק יום אחד כשהייתי כבר גדולה שמתי לב, כמה גבה והתמלא. התמר נראה חסר תועלת, לא היו לו פירות אך הייתה לו גומה רחבה ועמוקה. כל חורף הייתה מתמלא מים וביצי צפרדעים שהפכו במהירות לראשנים מהירי זנב. חברים מהכיתה אהבו, כשהיו באם אלי אחר הצהריים מבית הילדים, לצפות בהם, לבדוק כמה גדלו, האם כבר צמחו להם רגליים, ובאיזו מהירות הם מקיפים פירור לחם שזרקו אל תוך המים.
📷
וואו אלה כל כך מותח כתבת וברכות וצבעוניות. מרגש, נפלא, אחר. יחד עם הרישומים הכנסת אותי לאוירת הקיבוץ ממש הרגשתי איתך שם. אלופה, מוכשרת.
אוהבת אותך